ישראל אלירז, בשבח הדברים החולפים

פורסם בתאריך 9 באפריל 2010 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

יש בשירתו של ישראל אלירז יסוד שאפשר לכנות מיסטי, או מטאפיזי, או דתי, כלומר כזה שחותר אל הנסתר או המופלא, או איך שלא תרצו לקרוא לחלל הריק שבתרבויות מונותיאיסטית אמור להתמלא על ידי אלוהים. דווקא משום כך מלים כמו "מיסטי" ו"דתי" עלולות להטעות, שכן שירתו של אלירז היא גם חילונית מאוד (ויש אולי שיאמרו זן-בודהיסטית ברוחה): היא רומזת בלי הרף, ואפילו באופן אובססיבי במקצת, לכך שהפלא אינו מתגלה ברקיעי הרקיעים אלא דווקא בדברים הפשוטים והמצויים ביותר, כלומר ברגע החולף, בכל רגע חולף, ובעצם בכל דבר שנולד ומת.

הרגע החולף הוא פלאי דווקא משום שהוא חמקני כל כך, כלומר חומק מן התודעה עוד לפני שהוא מספיק לזכות בצורה קבועה, פתורה ומנוסחת. אלא שלמרבה הפלא – וזה בעצם מקור הפלא – בעודו חולף הוא מתחלף מייד בעוד רגע כזה. כמו בחידוד הידוע: עוד לא הספקת לשאול "מה זה?" וכבר אתה משיב "אין לי מושג, אבל הנה בא עוד אחד." החולף, במלים אחרות, הוא נצחי. אלא שאפילו החילופיות הנצחית-כביכול הזאת, הפועמת בנו ובתודעתנו ללא הפוגה, באה לקיצה במותו של כל אחד מאיתנו – עובדה שהופכת גם אותנו ליצורים חולפים, כלומר לגילויים של פלא. ומכאן שם ספרו החדש של אלירז: "בשבח הדברים החולפים".

eliraz2

שירתו של אלירז עסוקה במאמץ בלתי פוסק לעשות את הבלתי אפשרי, ולשקף את הפלא החמקני הזה. היא שואפת להיות כלי, אינסטרומנט מילולי, אולי מין פעמון-רוח, כזה שתולים על ענף על מנת שהפלא ינשוב דרכו ויתנגן בו. הרעיון הוא ללכוד את החולף, לעצור אותו לרגע כדי שניטיב להאזין לו, וכל זאת בלי לפגוע במעופו הפלאי. אבל איך עושים את זה? הרי כשהרגע נלכד הוא כבר לא עף, וכשהפלא זוכה לביטוי הוא כבר לא פלא. התשובה היא שזה בדיוק אחד מיתרונותיה של השפה: יש לה, אם יודעים לנגן בה כמו שצריך, מין כישרון לעורר בנו את האשליה שהפלא מתרפרף לנו לרגע בין האצבעות, נוגע ולא נוגע. לא נלכד לגמרי, אך גם לא חומק לגמרי. ואלירז יודע לנגן.

ויש ל"בשבח הדברים החולפים" עוד יתרון, שבעיני הוא מכריע: הוא לא רק שיר מדיטטיבי ארוך שמנסה לגעת במופלא, אלא גם שיר אהבה. הוא מופנה לאישה אהובה, ומגלה אט-אט את האמת המובנת מאליה: שלא הדברים החולפים מעניינים את אלירז אלא תשוקתו הבלתי נדלית לאהוב ולהיות אהוב, ובדרך זו לעצור לרגע את מרוץ הזמן המאיים עליו. אט-אט אנחנו מבינים שמעבר לנעימה המדידטיבית והדידקטית של שירתו, כלומר מעבר לפרסונה (היהירה והמנדנדת לעתים, יש להודות) של חכם זן שמשמיע לנו שוב ושוב את צלילה של מחיאת הכף האחת ומפנה את תשומת ליבנו ליופים של הדברים הפשוטים והמצויים ביותר – מסתתר נרקיס ענוג הזקוק גם הוא לעין בוחנת כזאת: עין שתבחין בחילופיותו שלו, בפלאיותו  שלו, בפחד המוות המסוגנן שלו, ובעיקר בכשרונו הגדול להבחין בפלא ולהתמסר לו כמשורר. ומי היא העין הזאת? העין שלנו, כמובן, כלומר של הקוראים, המתגלמת בספר במבטה של האהובה.

שירת אלירז, אם תרצו, היא שירה זן-נרקיסיסטית. יופיה המיוחד, המדיטטיבי, המתרפק עד אין קץ על פלאיותו החמקנית של העולם, דומה קצת ליופיו של ראי הפלאים שעל הקיר, זה שאומר למי שמביט בו – למשורר ולקורא כאחד – אין כמוך פלאי בכל העיר. אלא שמשהו צריך לסדוק את הראי, ומי שסודקת אותו ב"בשבחי הדברים החולפים" היא האהובה: היא זו שמזכירה לנו את הפער בין "פלא היותנו בתוך העולם" – שאינו אלא בבואה לאהבתנו העצמית – לבין מה שמסתתר מעבר לכל הבבואות: מי שאנחנו אוהבים. "אינני אוהב אלא אדם אחד," כתב פעם יאיר הורביץ. "לפעמים / זה איננו אני."

ישראל אלירז, בשבח הדברים החולפים, הוצאת הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , ,

יום שישי, 9 באפריל, 2010 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

4 תגובות על ישראל אלירז, בשבח הדברים החולפים

גלית בליצקי-זקן
2 במאי 2010

לגמרי במקרה נתקלנו עיניי בטור שלך במוסף השבת..ומאז כתבה זו אני מצפה כל השבוע לקרוא את הכתבה החדשה. עדיין איני מכירה כל כך את השירה עברית, אבל אתה פותח לי צוהר אל העולם הקסום של שירה אותו הכרתי בנעוריי בשפה אחרת .. המון תודה, העונג כולו שלי..משבוע לשבוע אני מתקרבת אל עצמי דרך חוויות ורגשות , שלבם של אחרים שם עבורי במילים יפות.

אלי
3 במאי 2010

גלית תודה. התגובה שלך שימחה אותי מאוד.

[…] לכבוד שבועות – משוררים דברו על אהבה מכל מיני זוויות, וישראל אלירז http://elihirsh.com/?p=1897 כמו בספרו בשבח הדברים החולפים, דבר על […]

חנה שניידר
16 בפברואר 2012

זו חוויה גדולה בשבילי לקרוא דברים עמוקים במילים מועטות ופשוטות 'עוצמת הפשטות'!

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים