ספר השירה הקודם של זלי גורביץ, "זמן בָּבָּ", היה מין חגיגה לשונית שמחה, משתטה, מתקשקשת ומסתחררת. לא היו בו שירים נפרדים, עם התחלה אמצע וסוף, אלא מין רצף יומני פרוע, שהזכיר בעיצוב הגרפי שלו טיוטה שנפלטה קודם זמנה מתוך מעבד תמלילים מיושן, וקפץ ללא הרף מעניין לעניין ומסגנון לסגנון: מהגיג כמו-פילוסופי למשחק לשון מפותל, מג'יבריש סוגסטיבי להפלגה סהרורית אל מחוזות החלום, מתלונה ביוגרפית לפזמון עילג-למחצה וכך הלאה. בתוך חוסר-הסדר המאולתר הזה שב ונצנץ ה"בָּבָּ" המסתורי (עלי באבא, בבת העין, מה שבא בא, דאדא) כמו מין שער או רמז לסדר אפשרי, מיוחל ומוחמץ, שהטקסט שב ונאחז בו על מנת לאבד אותו או לברוח ממנו. אם מתעקשים לתת ל"בָּבָּ" הזה משמעות, אפשר אולי לחשוב עליו כעל גירסה פוסט-מודרנית – אירונית, ביקורתית, שרירותית במתכוון ובעיקר משועשעת – לאידיאת הטוב של אפלטון או לנקודת המשען של ארכימדס.
אבל אם "זמן בָּבָּ" ייצג את הצד המאני, האופורי, החוגג של שירת גורביץ' – הספר החדש שלו, "דבל קליק", מייצג את הצד המדוכדך, היגע ושמוט-הזנב שלה, שהוא הרבה פחות מעניין. הרצף היומני הפרוע פינה את מקומו לסדרה של שירים "בנויים כהלכה" – כמעט כולם מחולקים לבתים סטנדרטיים בני ארבע שורות, ורבים מהם שקולים ומחורזים. החרוזים תמיד דפוקים, קלושים במתכוון, ומזכירים במקצב הצולע שלהם שיר ילדים גרוע או פזמון שחורטט כלאחר יד. ומה שהכי מפתיע – למרות הצד הנונסנסי של השירים, משמעותם כמעט תמיד ברורה ומתסכלת בדלותה: "מה מתחת / אל תשאל / אל תשאל גם / מה מעל // גבעולים / וכרוביות / מלפפפונים / ואטריות // ועכשיו / שינה טובה / מתוקה / וארוכה // אולי חלום / בלי משמעות / אפשר לחיות / אפשר למות."
ברור שזה הצד האפל – או בעצם התפל והאפרורי – של "זמן בָּבָּ". גורביץ לא מאמין בסדר מתמיד או במשמעות קבועה ועומדת, ואם בספר הקודם הוא היה עסוק בפריעת סדרים נלהבת ובתיזוז מלא חדווה של משמעויות, בספר החדש הוא מנסה להדגים מה קורה כשמתעייפים, כשמוותרים, כשנכנעים להם. ומה שקורה זה שחוטפים את הסדר והמשמעות בפרצוף בדמות חרוז חורק וגונח: "הנה בא לו החרחור / ואומר לי היי בחור / זהו זה הגיע סוף / אין יותר כבר מה לחשוף."
נכון שזה נחמד, ואפילו נוגע ללב, אבל התענוג קטן. ואם אין סדר או משמעות ששווה לטרוח למענם – פרט להבנה הנדושה שהכל חולף וחומק בין האצבעות (ולכן גם איכשהו מחזיק מעמד בין לבין) – לפחות שיהיה תענוג. מה גם שהצד המתריס, המרדני או "השובב" של השירים, כלומר היומרה שלהם להציע מין אנטי-אומנות או אנטי-שירה, נראה קצת אנכרוניסטי בתחילת האלף השלישי: ההרגשה היא שכבר מזמן אנחנו מתקשים להאמין בקיומם של סדר או משמעות חובקי-כל מהסוג שגורביץ' כמה אליהם כל כך, מקונן על אי-אפשרותם, מתנחם בפריעתם או מתבוסס בעליבותם. במלים אחרות: הבשורה של גורביץ נשמעת קצת טריוויאלית עם כל הניו-אייג' הזה מסביב, שמציע לנו – בדרך כלל בצדק – לזרום, להתחבר, להיפתח, להרפות, לוותר על עקביות וכו'.
למרבה השמחה יש בספר שיר אחד יוצא דופן – זה שמצורף לרשימה – שחורג מהפואטיקה של גורביץ ב"דבל קליק" אבל בה בעת מביא אותה לשיאה, אולי משום שהוא חוזר בדלת האחורית אל מרחב האפשרויות הפתוח של "זמן בָּבָּ". מי שרוצה יכול לראות ולשמוע את גורביץ' קורא את השיר הזה בהטעמה ובחן בקליפ שקבוצת "כתובת" הירושלמית הפיקה והעלתה ליו-טיוב. כשמאזינים לשיר במקום לקרוא אותו מן הכתוב, המוזיקליות שלו מתבהרת, ואפילו משמעותו נעשית קצת ברורה יותר. שווה לנסות.
זלי גורביץ', דבל קליק, עם עובד
- רשימה של יקיר בן-משה ב'הארץ'.