נורית זרחי, הידועה כסופרת לילדים, היא משוררת נפלאה לא פחות למבוגרים. כעת ראה אור "עצמות ועננים", מבחר מקיף משיריה מאז שנות הששים. מבחינה דורית היא שייכת לתור הזהב של השירה הישראלית, זה שבין זך לוולך. נכון שבניגוד להם שירתה התפתחה לאט יחסית, בלי זיקוקי די נור בראשית הדרך, ולכן היא נחשבה עד לא מזמן משוררת שולית יחסית, אבל משנה לשנה השפעתה גדלה, שירתה המופנמת והמורכבת מחלחלת לחוגים רחבים יותר, ומעמדה כמשוררת מרכזית הולך ומתבסס.
יש דמיון מרתק בין זרחי לשאר המשוררים הבולטים בני דורה. כמותם היא עוסקת באופן אינטנסיבי בקושי למצוא אושר במקום שבו רוב האנשים מחפשים אותו: במערכת יחסים זוגית המבוססת על אהבה הדדית ומתמידה. לפני מהפכת דור המדינה קשיי האהבה ההדדית, בניגוד לקשיי האהבה הנכזבת, נתפסו רק בעקיפין כנושא ראוי לשירה, ובדרך כלל אפף אותם ערפל כבד. אצל משוררי שנות ה-50 וה-60, לעומת זאת, הערפל הזה התחיל להתפוגג, והאהבה ההדדית התגלתה כמוקד של קושי בלתי פתור שמזמין התמודדות.
אצל כל אחד מהם לבש הקושי אופי שונה: קינה מוכת אשמה אצל זך, כמיהה בלתי ניתנת לסיפוק אצל וולך ורביקוביץ, רתיעה ממערכות יחסים שנתפסות ככוזבות או כובלות אצל אבידן ואחרים. אפילו אצל עמיחי ושבתאי, צמד כוהני האהבה הגדולים, הפרובלמטיות הזאת מרכזית: אצל עמיחי היא ניכרת בצורך המתמיד לזווג אהבה עם פרידה או שיכחה, ואצל שבתאי של "הפואמה הביתית" בצורך לעצב את הזוגיות כפרויקט אובססיבי שבליבו חלל ריק וחרדה. מה שהופך את זרחי למרתקת בהקשר זה היא המודעות החריפה שלה – מודעות הרבה יותר מעמיקה מזו של יתר בני דורה – למורכבותם של הקונפליקטים הכרוכים בקושי לאהוב.
זרחי מנסה לאזן בשירתה בין שתי מגמות סותרות לכאורה: מצד אחד פחד גדול מזרות, כלומר מבדידות, העדר תקשורת, הונאה עצמית או העמדת פנים, ומצד שני רצון לשקף בדייקנות דווקא את הזרות הזאת שממנה היא כל-כך פוחדת, זו שמרחיקה אותה מהזולת ודוחקת אותה שוב ושוב לתוך עצמה. במידה רבה שיריה הם שדה קרב בין הזרות, שמאיימת לפורר את קווי המתאר המוכרים של העולם, לבין המשוררת, שמנסה להציל את הקווים המתפוררים ולשלב אותם בתבניות לשוניות חליפיות, מוכרות למחצה, כדי שלא ייעלמו לחלוטין ויפקירו את העולם לזרות גמורה. מבחינה זו שירתה למבוגרים דומה במבני העומק שלה ליצירתה לילדים, והיא מקורית ומכושפת לא פחות.
כמו רבים משיריה גם זה שמצורף לרשימה קשה להבנה, ואולי כדאי להציע רמזים לפרשנות אפשרית שלו. העיקר מנוסח בבית האחרון: המשוררת מתוודה בפני אהובה שהיא לכודה בין שני סוגים של קושי: קשה לה לאהוב, וקשה לה אפילו יותר להפסיק לאהוב.
השיר נפתח בווידוי ספציפי יותר: המשוררת חושפת את תכסיסי הפיתוי וההתגוננות שלה, כלומר את מאמציה להסתיר מהאהוב את פגמיה, ואולי את מעלותיה. יש לה הרגשה שהיא מעמידה פנים. מייד היא מתקנת את עצמה: תכסיסי הפיתוי אינם הונאה אלא ביטוי ישיר לאהבתה ולהשתלבותה בסדר הדברים הטבעי, זה של הקרפדות וההוריקנים. אלא ש"סדר הדברים הטבעי" מסוכן לא פחות ממניפולציות מלאכותיות. ואכן, בסוף השיר מתברר שלא התכסיסים מטרידים את המשוררת אלא פגיעותה, ויכולתה הכמו-נבואית לזהות בכל תפנית של עלילת האהבה את סופה המר. היא דומה למי שקראה טרגדיה עד לעמוד האחרון, ובכל זאת אין לה ברירה אלא לחיות את מה שקראה, דף אחר דף.
זרחי חצויה לכל אורך השיר בין רגשות מטלטלים ומבט פנימי חודר, משתק, כמעט ממית. הסתירות שהיא לכודה בהן גורמות לה לחוש שהיא מאבדת את עצמה והופכת להעמדת פנים של מישהו אחר – לחברבורות של קרפדה, לפני השטח של הוריקן. אלא שהיא כותבת מתוך ליבו היציב של ההוריקן הזה. עין הסערה צופה בנו מתוך השיר.
נורית זרחי, עצמות ועננים, מבחר 1966-2008, בחר את השירים והוסיף אחרית דבר: דן מירון, הקיבוץ המאוחד/מוסד ביאליק
- נורית זרחי בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
- עמוד הספר באתר טקסט.
- ראיון שערכה דפנה שחורי עם המשוררת.
- לרשימה על ספרה הקודם של נורית זרחי "עשב הזמן".
- רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.
תגובה אחת
ראוי להעיר, בתוספת לדבריך היפים אלי, על המעבר המרתק בין הבית השני לבית השלישי:
יש אפילו הקמים מן המתים/ אבל החיים
הקימה מן המתים נתפסת, באופן פרדוכסאלי כמובן, כ'סדר הדברים הטבעי' ודווקא החיים האמורים לנהוג בטבעיות הם מעמידים פנים. וכאן מתקשר הבית השלישי לבית הראשון. אם בבית הראשון היא מפעילה יער (ביטוי פטנסטי) ומעלימה כדי שלא יחשיבוה יותר ממה שהיא, הרי כאן בבית השלישי דווקא החיים מעמידים פנים שאני היא זו.
תודה על טוריך היפים,
עדיאל