שנת הששים ל"דור המדינה" בשירתנו היתה מבורכת בספרי ביכורים מצויינים, אבל דומה שאחד מהם – "אני ולא מלאך" של אלי אליהו – מתבלט בזכות הקונצנזוס שהתהווה סביבו. מבקרי שירה מרכזיים היללו את הספר, וכמעט כל משורר או קורא שירה מסור שפגשתי במהלך החודשיים האחרונים, מכל המחנות והפלגים, דיבר עליו בחיבה ובהערכה. אולי משום שניחשתי שזה מה שיקרה לא מיהרתי לכתוב על הספר אלא חיכיתי קצת: ידעתי שיימצאו די אנשים שיאהבו אותו גם אם לא אצטרף לחגיגה. מה גם שהתקשיתי להתגבר על הסתייגות בסיסית שהספר עורר בי: משהו בו היה "נכון" מדי, "מדוייק" מדי – קולע בול, אבל למטרה שסומנה מזמן. כאילו רוחה של השירה העברית מאז זך ועמיחי ועד ימינו – הרוח שאינה חדלה של "שירת דור המדינה" (הדורות אמנם התחלפו בינתיים, אבל עקרונות הפעולה והדילמות הבסיסיות נותרו דומות עד מאוד לעצמן) – מצאה בספר הזה את אחד מביטוייה המגובשים ביותר.
הדבר בולט מאוד בשם הספר, המעניק אלוהות ל"אני" שדובר בו. נכון ששמו של הספר הרבה יותר נועז ורב-משמעי משיריו – שירים המבטאים שוב ושוב צניעות עמוקה, אנושית למהדרין – אבל הרצון להגדיר את האני כאילו היה מין אלוהים, כלומר על דרך השלילה, בולט מאוד גם בהם. אני ולא מלאך, כלומר – אני וזהו, לא יותר מזה. אחד. יחיד. בודד לגמרי. דק ומהודק. אני שכאילו אומר: ולא יהיה לך שום אני אחר על פני, לא אל ולא מלאך.
כל שירה טובה מבוססת על הרצון לדייק, אבל אצל אליהו, כמו אצל לא מעט משוררים עבריים בששים השנה האחרונות, הרצון לדייק מוסב קודם כל על התוויתן של גבולות: על התביעה לא לעבור בקלות רבה מדי "מצערו אל שאינו צערו" כמו שניסח את זה זך, או על "המאון לקלוט את הקולות / המחזרים בתוקף מתחנחן / למכור לך סחורות מקולקלות" כמו שניסח את זה ויזלטיר. ב"שאינו צערו" או ב"סחורות מקולקלות" שניהם התכוונו בין השאר (ויזלטיר אולי קצת יותר) לסחורות של מנגנוני המדינה, של צה"ל ומשרד החינוך, של "הקונצנזוס" ותקשורת ההמונים – לאני "לאומי" מדי, למשל. אבל העניין הוא הרבה פחות פוליטי ממה שנדמה, שכן אפשר להיות שמאלני, או ביקורתי מאוד כלפי הציונות – אפשר להיות הרבה דברים – ולא לזהות שירה בראש וראשונה כפעולה של ביקורת, התנגדות, שלילה, טיהור, בריחה או הימנעות.
אצל אלי אליהו זוכה פואטיקת השלילה הזאת לאחד מרגעיה העדינים – אך גם מרחיקי הלכת – ביותר. הוא לעתים רחוקות פוליטי, וגם כשהוא פוליטי ה"לא" שלו רך וענוג מאוד ("לא היינו לא רבים ולא מעטים / וגם גיבורים לא היינו", או "מה לעשות שאצלי / הניתוח הצליח / ובגדד מתה"). בדיוק כרבותיו הוא דוחה את "הסחורות המקולקלות", אבל תמיד בתנועה עדינה להפליא, שאינה מתנשאת או זועמת עליהן, אלא כמעט מלטפת אותן, חומקת דרכן בזהירות, ואפילו מעניקה להן משהו מחסד הריקנות של ה"אני" שנשמט מתוכן: "באתי לעולם בגוף ראשון / יחיד. עוד לא / היה לי אלוהים / עוד לא ידעתי שמעפר באתי… הכל עוד היה בכוחי, / כל חיי, / כמו טיפה כבדה / על קצה / עלה." זה יפה להפליא: אליהו מצליח לדמות את הטיפה הזאת הן למה שאבד לו (תמימותו), הן למה שיאבד לו רק במותו (בדידותו), ולהעניק לאובדן הזה מתיקות של אורגזמה כמעט בלתי מורגשת – טיפה אחת שתכף תנשור מקצה העלה. אבל מה יקרה אם בכל זאת יופיע פתאום מלאך? סביר להניח שגם ממנו אליהו יצליח לחמוק, וכדרכו יעשה זאת בעדינות מלאכית, כמו טיפה.
אלי אליהו, אני ולא מלאך, הליקון