חגית גרוסמן, לווייתני האפר

חגית גרוסמן היא משוררת אנרגטית בת 34, וכעת היא מפרסמת את ספרה השני בהוצאה שמתמחה דווקא במשוררים מבוגרים מאוד – הוצאת קשב לשירה. אין לי מושג מה היו תוכניותיו של המו"ל, רפי וייכרט, כאשר ההוצאה הוקמה לפני כתריסר שנים, אבל ברור מה בינתיים הוא עשה ממנה: הוצאה שמפרסמת מצד אחד שירה מתורגמת, ומצד שני משוררים עבריים שרובם ככולם מבוגרים ממנו. וכך הפכה "קשב" להוצאת הבית של משוררים כטוביה ריבנר, אריה סיון ואריה הר, ילידי שנות העשרים והשלושים. המסירות הזאת למשוררים ותיקים עוררה בי תמיד כבוד, ובכל זאת יש משהו משונה בהתנכרותה של "קשב" לצעירים, ונחמד שנרשמת שם תזוזה. מבין עשרות המשוררים שפירסמו בה מצאתי רק שניים שנולדו אחרי 1964, שנת הולדתו של המו"ל: האחד הוא אורי הולנדר, והשניה היא חגית גרוסמן, התגלית האחרונה.

מה לגרוסמן ולזקני "קשב"? מתברר שלא מעט. כמו הולנדר, גם גרוסמן כותבת שירים מן הסוג שמבוגרים ממנה נוטים לאהוב, בעיקר משום ששיריה "שירתיים" מאוד – כתובים כמו שצריך ואפילו יותר מזה, על פי מיטב המסורת המצטברת נכון ללפני עשרים או שלושים שנה. ואם הולנדר הוא מין משורר נתן-זכי בדרכו המיוחדת, גרוסמן היא משוררת יונה-וולכית מאוד.

השירתיות שלה ניכרת בשתי דרכים. ראשית, יש לה באמת כישרון יוצא דופן למלים יפות ומפתיעות, והיא מפגינה את הכישרון הזה בלי יותר מדי עכבות. נכון שכישרון מילולי משותף לכל המשוררים, אלא שאצל רבים מהם הוא מרוסן, מוחזק קצר, בגלל שבמלים יפות יש גם סכנה, כידוע. לא אצל גרוסמן. יש משהו משוחרר, רעבתני, כמעט וירטואוזי לפעמים, באופן שבו היא נועצת את שיניה בבשר הפרי של העברית הפיוטית לדורותיה.

והשירתיות שלה ניכרת בדרך נוספת. כמו שכבר רמזתי, שיריה כתובים במפתח פואטי ולשוני שמזכיר משוררים שהתחילו לפרסם סביב שנות הששים. זה היה עידן מהפכני בשירה הישראלית, בעיקר בשירת הנשים. תכנים קשים לביטוי – סוגים שונים של אפלה משפחתית, ארוטית או מגדרית שנחשבו עד לאותה תקופה "מטורפים" או "פרטיים" מדי – פרצו אז אל פני השטח של השירה, ועשו זאת באמצעות טכניקות כתיבה כמו-סוריאליסטיות או כמו-מאגיות שגויסו כדי לאפשר להם לפרוץ, אך גם כדי להסוות אותם בעשן סמיך של מלים יפות ומפתיעות הלקוחות מכל רבדיה של השפה.

כשקוראים את שיריה של גרוסמן קשה שלא לזהות בהם את הנוסח הפיוטי שעוצב אז, בשנות הששים והשבעים, בעיקר על ידי נשים. מבחינה זו היא מזכירה משוררת צעירה למדי אחרת, ענת זכריה, שפירסמה לפני כשנתיים ספר ביכורים מרשים. אלא שזכריה עדיין חותרת לעסוק במה שקשה לביטוי, בפלונטרים תחביריים סבוכים של כמיהה ופחד וחוסר אונים הקשורים בין השאר לגוף ולסודותיו, ואילו גרוסמן היא משוררת "נפשית" ואפילו "רוחנית" מאוד, שניזונה אמנם מן המתח הרגשי והלשוני של שירת שנות הששים והשבעים, אבל חותרת להפוך אותו לנגיש וסדור כמידת האפשר: מה שהיה בשירת הדור ההוא אנרגיה פרועה ומתריסה, הופך אצלה למעין רוחות רפאים קסומות, נוגעות ללב.

חוץ משער אחד שיש בו שירי אהבה לבעלה, רוב השירים בספרה השני של גרוסמן (כמו בספרה הראשון, "תשעה שירים לשמואל", שראה אור ב"פלונית") עוסקים במוות, בהעדר, במקומות שבהם האין והיש או הזרות והאהבה מתערבבים, ובגעגועים עזים אל המתים. יש זיקה ברורה בין רצונה המוצהר להשיב את המתים לחיים באמצעות השירה, לבין יחסה האינטימי לשירת הדור שקדם לה. כך או כך היא כמהה לעבר, ומחפשת דרכים להעלותו באוב. שירתה זקוקה אולי לטלטול שיפוגג את הקסם הזר, הרפאי, השפוך עליה, אבל אין להכחיש את כשרונה ומחויבותה הגדולה לשירה, ואין לשכוח שכמיהה לעבר היא מסימניו המבוהקים של דור המשוררים בני גילה שהולך ומתבסס בשנים האחרונות.

חגית גרוסמן, לווייתני האפר, קשב לשירה

• חגית גרוסמן בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
• הבלוג של חגית גרוסמן.
• ראיון שערך רן יגיל עם המשוררת ב-nrg.
• רשימה של אילן ברקוביץ ב'הארץ'.
• עוד רשימה של אילן ברקוביץ ב'הארץ'.
• דפנה שחורי על הספר.
  
• רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.