מתי שמואלוף, למה אני לא כותב שירי אהבה ישראלים

מתי שמואלוף, משורר צעיר יחסית שספרו השלישי ראה כעת אור, ממזג בשירתו שלוש מסורות חתרניות שקוראות תיגר על ההיסטוריה הרשמית של השירה הישראלית, כלומר על הניסיון לבסס אותה על מהפכת דור המדינה, ובעקיפין על המחלוקת בין אלתרמן וזך. מסורת אחת היא המסורת המזרחיסטית, שמנקודת מבטה שניהם, אלתרמן וזך, אשכנזים באותה מידה. השניה היא המסורת המרקסיסטית, שבעיניה שניהם מייצגים את ליבה הריאקציונרי, הציוני או הבורגני, של השירה העברית. השלישית היא מסורת צעירי האלף השלישי – המולת פרחי המשוררים שהגיחו בעשור האחרון – הרואה באלתרמן וזך צמד דינזואורים שחלף זמנם, ואין עוד טעם לעשות מהם עניין.

מה שהופך את שמואלוף לבולט היא יכולתו למזג את המסורות האלה, לעמוד בנקודת המפגש ביניהן, וכמו לאחד אותן בדמות משוררית אחת: להיות מזרחיסט, ובה בעת להישאר נאמן לשפה מודרניסטית וחילונית מאוד, מעמדית-מהפכנית ביסודה. להשתמש בשפה מרקסיסטית מובהקת, ובה בעת להתמזג עם צעירי השמאל הפוסט-מודרני הרך והמתוק, שלא ממש מאמינים בתיאוריה או בהיסטוריה, בטח לא באלימות או במהפכה. חתרנותו הרב-ממדית מתבטאת גם ברגישות המגדרית שמופגנת בשיריו, כלומר בהזדהותו עם נשים, בעיקר נשים עניות, ועם הצורך שלהן בשפה עצמאית שאינה מוכתבת על ידי ההגמוניה הגברית.

החתרנות הנדיבה הזאת הופכת את שמואלוף לסמרטוט אדום בעיני משוררים ותיקים וצעירים רבים,  בעיקר כאלה שאוהבים לקונן על מצבה הירוד-כביכול של השירה הישראלית בעשורים האחרונים בשמם של ערכים כ"איכות" וכו', ומחמיצים פנים כנגד נטייתה להתעסק בפוליטיקה או באקטיביזם חברתי. כדאי להעיר שאידיאל האיכות הוא אכן חיוני ואפילו מובן מאליו, אבל נדמה שאלה המרבים לנפנף בו מבלבלים בדרך כלל בין "איכות" לבין מה שמתישב עם נקודת המבט האסתטית הצרה שלהם, וזה מאוד לא איכותי ולפעמים אפילו קצת אידיוטי.

נשאלת השאלה אם שמואלוף הוא משורר "איכותי", וזו שאלה מעניינת. הבעיה היא שרבים משיריו הם מין פתרונות, לעתים פתרונות דחק, לקונפליקט בין שני רצונות שלא קל לרתום אותם למעשה אחד: הרצון לכתוב שיר בנוי כהלכה, כלומר "איכותי" או "מכובד", והרצון להעיף את כל הכוונות הפואטיות היפות לעזאזל כדי להתריס ולזעוק ולהתפוצץ, ובדרך זו לנסות להסיר את מסכת האדישות מעל הנטיה האנושית לשתף פעולה עם הממסד ועוולותיו.

במלים אחרות: כששמואלוף כותב שיר הוא כמעט תמיד מנסה ליצור מין מטען-נפץ פואטי-חברתי, אבל אז כאילו נבהל או מתחרט, וממהר להסוות את אופיו המתפוצץ ולהפוך את הפתיל הקצר שלו לפקעת סבוכה וסתומה למחצה – כנראה למען מולך האיכות, שזה מה שהוא אמור לאהוב: שירה רב משמעית, "מעודנת" או "מסובכת". אני דווקא אוהב את שיריו המעטים-יחסית של שמואלוף שלא עושים שום חשבון, ושבהם הפתיל הקצר גלוי לעין והשיר ממהר להתפוצץ, כמו השיר שהעניק לספר את שמו, "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראלים".

לא תמיד ההתפוצצות פוליטית, כמו שאפשר ללמוד מהשיר המצורף לרשימה. אין לי מושג מי העסקן  הספרותי המתואר בשיר, אבל הדמות בקוויה הכלליים מוכרת לכולנו, על הנרקיסיזם המושך והדוחה שלה, והשיר יפה דווקא משום שהמשורר דומה לה מבחינות רבות. הרי שמואלוף עצמו הוא פעיל ספרותי נמרץ ומרכזי בלא מעט מסגרות, אנטי ממסדיות בדרך כלל, כמו "מארב" ו"סדק" "ו"הכיוון מזרח" ו"גרילה תרבות" והקואליציה שהפיקה את האנתולוגיות "אדומה" ו"לצאת", וגם לו יש צורך עמוק להתיידד ולערוך ולהנהיג ולהשפיע ולהותיר חותם, אבל הוא דווקא חבר מהסוג הישן – כזה שנאמן עד כלות לרעיון ולדרך, למה שנשאר מאידיאת "המפלגה" או "המעמד", ולכל מי שהולך יחד איתו בנתיב החתחתים המוביל אל הצדק הבלתי מושג. שירתו עדיין מחפשת את עצמה, אבל יש משהו מעורר אמון בדמות המשורר הכאובה והמודעת לעצמה שעולה מתוך שיריו, ובמאמציה לשוב ולהצית את לפיד המהפכה הכבוי והמיותם.

מתי שמואלוף, למה אני לא כותב שירי אהבה ישראלים, נהר ספרים

• מתי שמואלוף בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
• הבלוג של מתי שמואלוף.
• כרמית ספיר-ויץ על הספר ב-nrg.
• יואב עזרא על הספר בבלוג של אלי אשד.
• יהודה ויזן על הספר ב'וואלה'.
• ללי ציפי מיכאלי, יהודה ויזן ואבי אליאס על הספר בבלוג של רן יגיל ב-nrg.
  
• ראיון שערכה אביה בן דויד עם שמואלוף ב'ידיעות תל אביב'.
  
• רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.