מטעם 14 ויצחק לאור

פורסם בתאריך 27 ביוני 2008 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

כתב-העת הספרותי "מטעם" מופיע לא רק בסדירות אלא גם בקצב מרשים: ארבע פעמים בשנה. היעילות הזאת מעניקה לו יתרון בתחרות הלא רשמית בינו לבין כתבי עת בולטים אחרים. לקצב כזה יש כמובן מחיר – לא כל הגליונות טובים באותה מידה – אבל זה מחיר שכדאי לשלם. חיים ספרותיים זקוקים לכלי ביטוי כאלה: אמינים, קצביים, רעבים לטקסטים חדשים, לקולות חדשים, לפעילות.

על "מטעם 14", הגיליון שראה אור זה עתה, אפשר לומר בשמחה שהוא אחד הגליונות היותר-טובים של כתב-העת. הוא מצטיין כמעט בכל תחומי הפעילות המובהקים של "מטעם" – פרסום משוררות ומשוררים צעירים (כסיגל בן-יאיר, שאחד משיריה מצורף לרשימה), תרגום מערבית, ביקורת ספרותית וביקורת פוליטית או אידיאולוגית.

עניין מיוחד יש במאמרו של עורך כתב-העת, יצחק לאור, על דליה רביקוביץ', שמתואר על ידי מחברו כ"הומאז' לביקורת הפמיניסטית". המאמר מצליח להאיר ולהעשיר את ההבחנה הנחוצה בין הרטוריקה המאפיינת משוררים-גברים כזך או ויזלטיר לבין נקודת-המבט של משוררת-אישה כרביקוביץ. אפשר למצוא במאמר רגישות רבה לפרטים, ובעיקר מודעות נדירה לסבך הפוליטי והפסיכולוגי שכל משורר/ת בעל/ת ערך לכוד/ה בתוכו. אבל יש שם עוד משהו: במקום להכיר בכך שההבחנה שהוא מתאר היא בראש וראשונה מגדרית, כלומר מיוסדת על מקומם השונה של הקול הגברי והקול הנשי בהיסטוריה, בתרבות, במערך החברתי – מתעקש לאור לטשטש את אופיה המגדרי, ולהעלים אותה אל תוך הבחנה אחרת לגמרי, גברית מאוד, המעמידה "אדונים" ו"עבדים" אלה מול אלה. לא במקרה העניק לאור למאמרו את השם הטעון "אין דבר כזה אדונית" – שם שמשתדל להחזיק בשני קצותיו של החבל הנמתח בו, הפמיניסטי והאנטי-פמיניסטי.

למה חשוב ללאור לטשטש את העוקץ המגדרי של דבריו? כי לאור שייך למסורת תרבותית מרובת השגים וכשלונות – מסורת השמאל הרדיקלי – שמתייחסת בחשד עמוק, שלא לומר בעוינות, לכל זהות שמתיימרת להיות "אורגנית" או "טבעית", כזהויות אתניות או מגדריות. היא מדגישה את העובדה שכל זהות כזאת היא מלאכותית, כלומר נוצרת מתוך יחסי-כוח כלכליים, ושואפת להחליף את כולן בהבחנה חובקת-כל בין מעמד אדונים מדכא ומעמד עבדים מנוצל – הון ופרולטריון, למשל.

כמובן שאי אפשר להתעלם מכך שהמסורת הזאת קרסה בעשרות השנים האחרונות אל תוך סתירותיה והתרסקה אל תוך שלל הגירסאות הפוסט-מודרניות שלה, שלכולן משותפת אותה הכרה בסיסית: ההבנה שלמרות שזהויות טבעיות-כביכול כ"אישה" או "מזרחי" הן מלאכותיות – תוצר של יחסי כוח אנושיים ולא של אלוהים יודע-כל ורב-חסד – אי אפשר לעקוף אותן או להמעיט בערכן. להפך: יש להכיר בכך שהן הבסיס של החיים החברתיים, לנסות להבין כיצד הן נוצרות, ולברר כיצד אפשר להעניק להן קצת יותר חופש ויצירתיות.

מה שמייחד איפוא את לאור בסצינת השמאל הרדיקלי בישראל זוהי דווקא שמרנותו, כלומר ניסיונו לשמור על טוהר ההבחנה הגורפת בין אדונים ועבדים, ולהאבק בפרשנויות הפוסט-מודרניות –  הפמיניסטיות, למשל – של המסורת המרקסיסטית. מבחינה זו לאור הוא מאחרוני המודרניסטים העקביים שלנו, וזה אחד ממקורות כוחו כמשורר, מבקר ועורך: במין הוקוס-פוקוס מרשים, שיש בו מודעות עצמית חריפה, הוא מצליח להיות גם המהפכן שקורא תיגר על הנחות היסוד האידיאולוגיות של השירה הישראלית, וגם המייצג המובהק ביותר של מסורתה המרכזית – המודרניסטית, האשכנזית, "המערבית", הגברית, המאצ'ואיסטית. דומה שהשפעתו על יוצרים צעירים אינה קשורה דווקא לעמדותיו הפוליטיות, אלא ליכולתו לשקף באמצעותן איזה רצף תרבותי מתפוגג, אירופאי מאוד, וכמו להקים לתחייה את הביטחון העצמי האבוד של המודרניזם.

ben yaer

מטעם 14, עורך: יצחק לאור


תגיות: , , , ,

יום שישי, 27 ביוני, 2008 כתבי עת

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים