לאה איילון, הנה השם

פורסם בתאריך 18 בדצמבר 2009 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

לאה איילון פרצה לשירה הישראלית בתנופה גדולה אי אז בראשית שנות השמונים, והתקבלה בהתלהבות ובעניין. הפופולריות שלה (לא בקרב הקהל הרחב, כמובן – בסופו של דבר היא משוררת ששיריה קשים להבנה – אלא בקרב קוראי שירה מנוסים, אינטלקטואלים חובבי חידושים וכו') החזיקה מעמד גם בשנות התשעים, כאשר המונח "פוסט מודרניזם" הפך לאופנה תל אביבית, שהתקשרה למשל לסרטיו של דייויד לינץ' ולפרוזה של אורלי קסטל בלום, אך השתקפה גם בתופעות יסוד בשירתה של איילון: באהבתה לדימויי פופ, בנטייה שלה להתקרב ככל האפשר אל סף הקיטש, בצורך שלה לחבר בין פתייני וחנפני לקיצוני ותובעני, וכו'. נדמה לי שמה שהתל-אביבים (ולא רק הם, כמובן) כינו בשנות התשעים "פוסט מודרניזם" לא היה אלא ניסיון אחרון של המודרניזם לשמור על הדומיננטיות שלו באמצעות מה שנתפס כהיפוכו – הלך רוח של התפוררות או דקדנס. כדאי להזכיר ששניהם, המודרניזם והדקדנס, הם בעצם תאומים חצי סיאמיים שנולדו במחצית השניה של המאה ה-19, אלא שבמהלך המאה העשרים הפך המודרניזם המנצח את תאומו המובס לאויבו המיתולוגי. לא פלא שהאח האבוד נשלף מהנפתלין כשהמודרניזם התחיל לחוש שהוא מאבד אנרגיה ומתחיל להיסדק.

מצב הרוח השתנה מאוד בתחילת האלף השלישי. התפוררות המודרניזם הפכה מנבואה או בשורה לעובדה סבוכה ומביכה, וקריצת העין הדקדנטית כבר לא מספקת את הסחורה. התרבות יצאה למסעה הגדול אל הרשת והפכה לסופרמרקט גדול של קהילות ומסורות וזהויות – גדול עד כדי כך שאפילו המילה "סופרמרקט" נשמעת קטנה ומיושנת. הפוסט התחלף, בעצם, בניאו, ויש לנו משוררים ניאו-מזרחיים וניאו-אשכנזיים וניאו-דתיים וניאו-שמאליים וניאו-יהודיים וניאו-אקטיביסטיים וניאו-פמיניסטיים וסתם ניו-אייג'יים, ניאו-תל-אביביים או ניאו-מודרניסטיים.

ולכן שירתה של לאה איילון נדחקה לשוליים. מבחינתם של קוראים רבים יש לה כל החולשות של המודרניזם המאוחר – היא קשה להבנה, כמעט הרמטית, לא מחוייבת לרעיון חברתי או תרבותי רחב יריעה אלא אך ורק לעצמה, לסגנונה, לאסתטיקה שלה, לרגישותה המילולית המיוחדת, לאירוניות המעגליות שלה, ובעיקר לצורך שלה לחתוך את העולם ולהדביק אותו מחדש במין מונטאז' שיהלום איכשהו את ייחודה הבלתי נתפס של המשוררת. גם יחסה של הביקורת השתנה, ובמקום להתלהב מהפופ והקיטש והתערובת של גבוה ונמוך ואפקט ההפרזה המכשילה את עצמה, היא התחילה מצד אחד להתלונן על הקושי להבין או לתייג חברתית ותרבותית את שירת איילון, ומצד שני לחפש את ליבה הנסתר, כלומר את התבנית הרגשית היציבה המתגלה מבעד למסכותיה הכמו-פופיות או הכמו-דקדנטיות.

אבל איילון ממשיכה לכתוב שירה בדיוק כמו שהיא יודעת ואוהבת, ועושה זאת טוב כתמיד. כל שיר הוא הפתעה מילולית רעננה ומלאת חן שמה שבולט בה יותר מכל זו תשוקה גדולה, תזזיתית, המחוללת בין דימויים של אושר גדול ומכזיב ודימויים של עונג קטן וכוזב – בין נגיש ובלתי נגיש, מושג ובלתי מושג, מוחמץ ובלתי מוחמץ, מתסכל (אך חביב) בעליבותו או מתסכל (אך מכאיב) בעליונותו – מתוך רצון עקשני להטעין את השיר במתח בלתי פוסק בין כמיהה והשלמה ומפח נפש, ובה בעת לטשטש את מקורותיו של המתח הזה כדי שהשיר יווותר אוטונומי, חידתי ופרטי ככל האפשר.

והשירים יפים מאוד, בעיקר אם לא מתעקשים לחלץ מהם זהות מוגדרת או להבין כל תפנית בעלילה.  בשבילי הקריאה בהם היתה חוויה משונה, כי כנראה הייתי זקוק לאיילון כדי לתפוס כמה השתנינו בעשרים השנה האחרונות, כמה אנחנו ממהרים להבין, לתייג, למיין, לסדר כל דבר. אז הנה לכם לאה איילון, שתויגה כמשוררת פוסט-מודרניסטית אך בעקבות חילופי האופנות אולי אין ברירה אלא לתייג מחדש כמודרניסטית, כלומר כזאת שמתעקשת שיש איפשהו חידה גדולה ומסתורית למרות שהעולם הפך לרשת רצופה וצפופה של תשובות נחרצות אך סותרות.

ayalonלאה איילון, הנה השם, הוצאת אבן חושן

תגיות: , , , ,

יום שישי, 18 בדצמבר, 2009 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים