כשקוראים את שיריה של סבינה מסג נתקלים קודם כל בטיפוגרפיה המיוחדת שלהם. טיפוגרפיה, כתוב בויקיפידיה, היא "האמנות והטכניקה של סידור ועיצוב טקסט, סידור אותיות כולל בחירת גופנים, גודל אות, אורך שורה, ריווח בין שורות, בין מילים ובין אותיות." מסג משחקת ברוב הפרמטרים האלה – מחליפה בין גופנים, מכווצת ומותחת את הרווח בין מלים ואותיות לאורך הטקסט, וכו' – והופכת את שיריה למין רישומים מילוליים תזזיתיים, שמרקדים על הדף.
התמיהה לנוכח הטיפוגרפיה הלא מקובלת גדלה כאשר מגלים שמתחת למעטה החזותי המיוחד נחבאת שירה מסורתית למדי, אולי אפילו אנכרוניסטית. יש קרבה מעניינת בין הפואטיקה של מסג לפואטיקה של משוררות עבריות מראשית המאה שעברה, כרחל או אסתר ראב. כמו רחל היא כותבת שירי אהבה שיש בהם מתח בין רגשנות מתפרצת ואיפוק, וכמו ראב היא כותבת שירי טבע ונוף שיש בהם איזון בין התרפקות רומנטית לבין מבט חודר ודינמי. אלא שאת כתיבתה הנשית-מסורתית היא עוטפת – בין השאר באמצעות הטיפוגרפיה המשונה – במין מעטה "מלוכלך", שמעניק להם חזות חדשנית, מעודכנת, צעירה ומרדנית כביכול.
מסג מכנה את שירתה "שירה אקולוגית אקו-פואטית", ובדיוק כמו הטיפוגרפיה של שיריה, גם הכינוי הזה מעורר תמיהה. שוב מתעוררת ההרגשה שמסג מנסה לשוות לצד מיושן בשירתה (ו"מיושן" היא לא בהכרח מילת גנאי) – כלומר לעובדה שהיא כותבת שירת טבע ונוף רומנטית למדי – חזות מעודכנת שאולי אין בה ממש. כך או כך, ברור שהמתח הזה, בין תוכן שמרני וחזות כמו-אוונגרדית, הוא מאפיין מרכזי של שירת מסג, ואולי אפילו הציר שסביבו היא מתנהלת.
השאלה היא מהי משמעותו של המתח הזה. רמז לתשובה אפשר למצוא בסיפור ששירי ספרה החדש מספרים. זהו סיפור נישואיה של המשוררת, הנמשכים זה ארבעה עשורים, לצייר אהרן מסג, שעימו היא מנהלת אורח חיים של "חזרה לטבע", המבוסס על הסתפקות במועט, חקלאות ביתית זעירה ומגורים בסביבה כפרית (בשנים האחרונות – על שפת הכינרת). לספר שלושה פרקים: הראשון מכנס שירים ישנים של מסג, שעוסקים באהבתה לבעלה ובמשפחה ששניהם הקימו; השני – הארוך והבולט בספר – מכנס שירים חדשים שנכתבו כאשר בני הזוג נפרדו לאחרונה לזמן מה; ואילו הפרק האחרון מכנס שירים חדשים אפילו יותר, שנכתבו אחרי שהמשבר הסתיים, והאוהבים חזרו זה לזרועות זה.
הפרק הבולט ביותר, כאמור, הוא פרק הפרידה, אלא שהוא לא עוסק בפרידה עצמה אלא במשהו אחר: בזמן החולף ובמה שהוא משמר ומשחית. מסג יוצאת בשירים האלה למסע אל נופי עברה. היא פוקדת את הבית הראשון שלה ושל בעלה, המכונה "אתר האושר הראשון", ומנסה להבין מה בדיוק היה שם, לפני שנים. הבית ממוקם במושב סמוך לתל אביב, המשקיף על חירייה, נחל איילון ז"ל וכביש גהה – מוקד של קרב סוער, מתמשך ומורכב, בין טבע ותרבות. שוב ושוב חוזרת אותה חוויה, שקשורה למרחק המסתורי בין הבית הישן, המוזנח והמתפורר, לבין משמעותו העמוקה בחיי המשוררת. בעיניה הוא ארמון או מקדש (חרב למחצה, אמנם) של אושר, יופי ואהבה, והשאלה היא לאן היופי והאהבה האלה, שאי אפשר להכחיש את קיומם, נדדו. משהו מהמתח הזה, בין העבר הרומנטי לבין מקומו הדחוק והחידתי בהווה, אפשר למצוא בשיר הנוגע-ללב המצורף לרשימה – הלקוח דווקא מהפרק החותם את הספר, זה שנכתב לאחר האיחוד מחדש.
למתח בין תוכן שמרני וחזות חדשנית יש איפוא שורשים עמוקים בנפשה של מסג. שירתה מייצגת ניסיון עקבי לשמר ערכים רומנטיים בסביבה בלתי-רומנטית בעליל – מצד אחד לשמר את ערכי "השיבה לטבע" בתנאים של עיור ותיעוש הולכים ומחריפים, ומצד שני את אגדת האהבה הרומנטית, הגורלית, במסגרתם של חיי נישואין מתמשכים, רצופי משברים והשגים. הניסיון הזה מעורר בי חיבה, אבל אני מודה שקצת קשה לי עם הרגשנות הבוטה של השירים, שהטיפוגרפיה הפרועה לא מצליחה להסתיר.
סבינה מסג, מונוגמיה עילית, הוצאת הקיבוץ המאוחד