"כינור ערוך" הוא ספר משמעותי מסיבות רבות, בין השאר בגלל המניעים המנוגדים שמתרוצצים בו. מצד אחד זה ספר מחקרי-אקדמי על שירת ביאליק, שבו הירשפלד הולך בעקבות פרשני ביאליק שקדמו לו,
הסרט "יללה" עוסק בשיר "יללה", וכדי לומר משהו על הסרט כדאי לדבר קודם על השיר. ב"יללה" נולד לא רק קולו של משורר אמריקאי גדול, אלן גינזברג, או קולה של חבורה
"השירה שמעבר למלים", הספר האחרון בפסטיבל הכל-כתבי של נתן זך שנחגג בשנתיים האחרונות, מכנס את מאמריו הביקורתיים משנות החמישים עד אמצע שנות השבעים, וביניהם את מאמריו המשפיעים ביותר, אלה שבהם
"המאסטרו" אינו ביוגרפיה שלמה של אברהם שלונסקי שכן הספר מוקדש רק למחצית הראשונה של חייו, מלידתו ב-1900 ועד 1938 (שלונסקי מת ב-1973), וכשמעמיקים בו מתברר שבמובן מסויים הוא רק רבע-ביוגרפיה,
'עיר היונה', ספר שיריו הרביעי של נתן אלתרמן, ראה אור ב-1957 והתקבל בהסתייגות רבתי. יריביו של המשורר מיהרו ללגלג עליו ואוהביו לא יכלו להסתיר את אכזבתם. פרסום הספר נתפס מייד
בגיליון השני של כתב העת "כתובת" מתפרסם בין השאר מאמר מרתק של גלעד מאירי – אחד מעורכי כתב העת – שמנסה לתאר ולהסביר את מגמותיה של השירה הישראלית המתהווה, ולעשות
כדי לנסח את עמדתי כלפי ספרו החדש של זך אין לי ברירה אלא לפתוח במה שכל מי שעיין בו כבר יודע, כלומר בכך ש"משנה לשנה זה" הוא ספר מביך שמוטב
"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" – כך נפתחת שירת האזינו של משה. "שמעו שמים והאזיני ארץ כי פי ה' דיבר" – כך נפתח ספר שיריו של ישעיהו. "שמעו
ספרה הראשון של דליה הרץ, "מרגוט", ראה אור ב-1961, כשהמשוררת היתה בת קצת פחות מעשרים. הספר לא היה בדיוק ספר, אלא חוברת דקיקה ובה ארבעה עשר שירים בלבד. כמעט חמישים
התזה שמוצגת בספרו של ניסים קלדרון מחברת שתי תופעות שהקשר ביניהן אינו מובן מאליו: מצד אחד המשבר שהשירה הישראלית נקלעה אליו החל משנות השבעים, ומצד שני עלייתם, בערך באותן שנים,
בספר המסות החדש שלו "על הפרסונה" כותב המשורר אורי ברנשטיין על הפער בין המשורר לבין הקול הדובר בשיריו. זוהי הבחנה שיש לה שורשים עמוקים בתולדות השירה, כמו שאפשר להיווכח משירו
אגי משעול היא משוררת מצויינת. היא גם משוררת מצליחה מאוד. כישרון והצלחה אינם קשורים בהכרח זה בזה, והנה, משעול התברכה בשניהם. בשנים האחרונות היא הפכה לגברת הראשונה של השירה העברית,
לבנימין הרשב (הרושובסקי) מעמד מיוחד, פרדוקסלי, בהיסטוריה של השירה העברית. כחבר בקבוצת "לקראת" – חבורת המשוררים שהתרכזה בשנות החמישים סביב נתן זך – הוא נטל חלק במהפכה שהמניע העיקרי שלה
מאיה ערד ורויאל נץ הם לא רק שניים מהיוצרים הבולטים ביותר בחבורה הספרותית המזוהה עם כתב העת "הו!", אלא גם צמד הדוברים הרהוטים ביותר שלה. שמונה המסות הספרותיות פרי עטם
לנורית גוברין הישגים רבים כחוקרת והיסטוריונית של הספרות העברית, בעיקר של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 – ימים מהפכניים שבהם החלה הספרות העברית את מסעה הרה הגורל מהגולה לארץ,
הדבר הבולט ביותר ברשימותיו האוטוביוגרפיות של חיים גורי, המסר הגלוי והכמוס שלהן, הוא הקונפליקט הבלתי פתור שבין חוויות ילדותו ונעוריו, שעמדו בסימן ה"יחד" העז והאמיץ של דור תש"ח והגאווה הגדולה
ב"מטעם 13" יש הרבה דברים יפים, כמו שיריו של המשורר הפלסטיני אנאס אלעילה (בתרגום נביל ארמלי) שאחד מהם מצורף לרשימה, אבל מה שכבש את תשומת לבי הוא מאמר של סיגל