יש שני צדדים לטקסט שלי על העשור ומשהו האחרון בשירה הישראלית. אחד שאפשר לקרוא לו "תחזית לאחור", ועוסק בחבורת ערס־פואטיקה, בהתמקמותה של השירה המזרחית במרכז התודעה הספרותית, ובתגובות הנגד —
ספרו החדש של דן מירון, "הקול האורפיאי", ספר בשני כרכים שעוסק בשירת הנשים העברית, נפתח באחד הטקסטים המתוקים ביותר שמירון אי פעם כתב, מגולות הכותרת של יצירתו. מדובר בממואר קצר
"ספר שתף" הוא אנתולוגיה ראשונה מסוגה בעברית, ולא רק אנתולוגיה אלא גם מניפסט וספר הדרכה, המוקדשים לאידיאת השירה השיתופית, כלומר: לרעיון ששירה אפשר ורצוי לכתוב יחד, על ידי מחברות ומחברים
חוקר הספרות גדעון טיקוצקי העניק לספרו על דליה רביקוביץ' את השם הפתייני במקצת "דליה רביקוביץ בחיים ובספרות", וזה אכן שם מושך, כי מי לא היה רוצה להכיר את המשוררת הגדולה
"את לא נולדת אישה", מבחר שירים ותצלומים מעשה ידי נשים שעניינם דמות האישה, הוא במבט ראשון מוצר צריכה, ספר המעוצב כאלבום, כזה שמטרתו לפתות את העין להתעכב ולהתרפק עליו, אבל
בימים אלה נערכים שני פסטיבלי שירה בגוש דן, פסטיבל "שער" של הליקון, מוסד ותיק, שלא לומר ממסדי, ו"פסטיבל תל אביב", שנערך על ידי עודד כרמלי ודוד (ניאו) בוחבוט, שני פעילי
יאיר קידר העניק לסרטו על המשוררת זלדה את השם "אישה פשוטה"- שם שמבוסס על שורת שיר מפורסמת שלה: "משונה להיות אישה פשוטה" – וברור שזה שם נהדר, מדוייק וחכם, דווקא
יש שני פרקים ראויים לציון בביוגרפיה של המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה (1923-2012), שכתבו אנה ביקונט ויואנה סצ'שנה, וזכתה לתרגום עברי מוצלח של מירי פז. קודם כל פרק הפתיחה, שבו מתארות
לכאורה ספרה המחקרי של המשוררת שירה סתיו, "אבא אני כובשת", מוקדש לנושא ממוקד מאוד – בירור מחדש של דמות האב בשירתן של דליה רביקוביץ, תרצה אתר ויונה וולך – אם
סוף-סוף רואה אור ביוגרפיה מקיפה של נתן אלתרמן, ועל החסד הזה מגיעה תודה לדן לאור, אבל אם כבר מדברים על חסדים ביוגרפיים, אי אפשר שלא להזכיר את התרומה המכרעת של
כותרת המשנה של האנתולוגיה "מלכה עירומה" היא "שירת מחאה חברתית נשית", וזאת כותרת בהירה ונגישה מאוד, אבל נדמה שדווקא בהקשר הזה יש במילה "מחאה" משהו קצת חלש ומעורפל מדי. עדיפות
הספר "זאת היונה" הוא קודם כל הזדמנות לומר מילים טובות על "שבעת הסלילים של יונה וולך", הסרט של יאיר קידר שהוליד אותו ומצורף אליו. זה סרט מצויין, חכם, רגיש מאוד
היחסים בין רחל לביקורת השירה העברית הם מסובכים. הביקורת מתקשה לקבוע את "הגודל הנכון" שלה, ומתרוצצות בה שתי גישות מנוגדות: גישה מקטינה שרואה בה משוררת מוגבלת וסנטימנטלית, וגישה מאדירה שרואה
אז הנה שוב נוחת עלינו שבוע הספר, והחגיגה מדגישה את העובדה שהקהילה הספרותית בדיכאון עמוק. משוררות ומשוררים, סופרות וסופרים, ומו"לים ועורכות ומתרגמים וחוקרות ספרות ועיתונאי ספרות מכל הסוגים והזרמים –
2011 היתה שנת המהפכה, זו שהתרוממה במהלך הקיץ ושקעה עם בוא הסתיו, אולי כדי להמתין להזדמנות חדשה לפרוץ . תרומת השירה למהפכה היתה שולית. לא משוררים הלהיבו את המוחים בעצרות
"בזמן אמיתי" מכנס קרוב למאה מאמרים שגבריאל מוקד כתב במשך ששים שנה כמעט על מגוון רחב של משוררים וסופרים, מעוז ויהושע עד קרת וקסטל-בלום, ואחת השאלות המעניינות שהספר מעורר קשורה
"אפשרות שלישית לשירה" הוא ספר יוצא דופן משום שהוא מעז לחרוג מההיסטוריה המקובלת של השירה הישראלית, זו שמובילה מביאליק לוולך, ולדון במגמה ספרותית שהפכה בשנים האחרונות למרכזית: משוררים שעוסקים באופן
האם התחדש משהו במחשבה על שירת אבות ישורון מאז מותו? מבחר המאמרים החדש, "איך נקרא אבות ישורון", מגלה שהתרחש שינוי דרמטי. העורכת, לילך לחמן, רומזת לשינוי הזה במבוא, כשהיא מבחינה