משוררים צעירים

כדי לחוש בייחודה של בתאל קולמן כמשוררת, בחידוש שיש בשירתה, צריך לעצב סוג חדש של קשב, שכרוך אולי בידיעתן של כמה עובדות מפתיעות על תולדות השירה, למשל: של העובדה ששירת

יש בשיריה של רחל פרץ משהו מסתורי, בלתי מפוענח, אבל גם חושני וחכם להפליא, שהופך אותם לחידות מהפנטות. אני לא יכול להעיד שפיענחתי את כל החידות, גם לא את רובן,

שלומי חתוכה, שספר הביכורים שלו, "מזרח ירח", רווי בדימויים ירחיים, הוא הסמן המר והנואש – האפל, הלילי, הירחי – של ערס פואטיקה. בניגוד לעדי קיסר, שבשבילה ערס פואטיקה היא חגיגה

מה שבולט בספרי הביכורים של דנה מרקוביץ' ומעין שטרנפלד הוא יחסן הרגיש למורשתן המשפחתית – האם, האב, ומה שביניהם – ולהשפעתה על שירתן, ומעניין לעקוב בעזרתן אחר הזיקות הסבוכות שבין

יהיה מעניין לקרוא פעם, אולי עוד עשר שנים, ספר על תולדות ההייקו הישראלי. סביר להניח שספר כזה ימקם את התופעה בהקשרה הרחב, כחלק מנדידתו של ההייקו מיפן לאירופה ומשם לעולם

עמיחי חסון – משורר צעיר, בוגר ישיבת ההסדר בעתניאל, עיתונאי, סטודנט לקולנוע – עסוק מאוד במורשת המשפחתית הכפולה שלו, האשכנזית-טריפוליטאית. במחזור "דיוקן משפחתי חדש" הוא מנסה למצוא סיפור שיחבר בין

"מליון פחות אחת", ספר השירה הראשון של חוקר הספרות עודד מנדה-לוי, הוא הפתעה משמחת, כי מתגלה בו במין תמימות או שלמות מחודשת צורה ספרותית שמילאה לפני יותר ממאה שנה –

"אפור נוצץ" הוא כבר ספרו הרביעי של המשורר הצעיר למדי (יליד 1977) שגיא אלנקווה, ודומה שמספר לספר כוחו עולה וההערכה אליו גדלה. אלנקווה פופולרי במגוון רחב של זירות פואטיות וזוכה

לא זוכר שקראתי ספר שירה כואב כל כך, מעונה ומוכה אימה, כמו "עד-הבוקר" של הילה להב. מסופר בו על אישה שנפלה קורבן למעשה אלימות מחריד. זהותם של התוקפים אינה ברורה,

למיתוס ארבע האמהות נוכחות מרשימה בשירת הנשים העברית, אם כי מי שמשתמשים בו הם בעיקר גברים, כמו דן מירון, שפרסם ב1991 מאמר מכונן על תולדות שירת הנשים העברית, "אמהות מייסדות,

איור הכריכה של "מלכת הזמנים העצובים", ספר הביכורים של שרה כוי, לקוח מקלף טארוט: הקלף של מלכת החרבות. מאחור, בגב הכריכה, כתוב שזהו ספר "בשל ומפתיע, שרובו שירי אהבה". וזה

ספרה השני של סיגל בן יאיר נפתח בשני שירים יוצאי דופן שמטילים צל או שופכים אור על הספר כולו. זה צמד שירי בת-אם – שירים שבת כותבת לאמה – ולראשון

"קוד", ספרו החדש של ערן הדס – שמעבד את חמשת חומשי התורה לרצף של יחידות לשוניות הדומות לשירי הייקו – הוא פריצת דרך משמעותית ביצירתו, וכדי להבין למה, כדאי לומר

הטבעונות עולה וצומחת, והנה היא פורצת בקול גדול אל השירה העברית, בעזרתו של המשורר חן ישראל קלינמן. סימן מבשר לפריצה התגלה לפני קרוב לשנה, בגיליון 104 של "הליקון", שבו חבר

לדנה לובינסקי קרו לאחרונה שני דברים משמחים: היא הוסמכה אחרי שנות הכשרה רבות כפסיכולוגית קלינית, ופרסמה אחרי שנות כתיבה רבות את ספר השירים הראשון שלה, "בלי ברית, בלי מילה". אפשר

שני סוגי שירים בולטים בספר הביכורים המיוחד כל-כך של מיטל זהר: שירים על מות האם, ושירים על אהובה שנטשה, ושני הסוגים מחברים בין פרידה, בדידות וגעגוע. הפרידה מהאם היא בעת

המשוררת עדי קיסר היא היוזמת של אירועי "ערס פואטיקה", ומעניין לעקוב אחרי הדרך שבה היא מתארת את המעשה. בראיון ליהודה נוריאל היא סיפרה שהרעיון, בראשיתו, לא היה פוליטי: "הרעיון לא

יש חילונים שאומרים, בנימה שיש בה התנשאות, שלדתיים קל יותר, יש להם אמונה, והאמונה חוצצת ביניהם לבין ריקנות החיים שהחילונים מעזים להתמודד איתה במישרין – מסוג ההכללות שגם מעט האמת