למה שירה סתיו העניקה לספר השירים השני שלה את השם "שריר הלב"? אולי בגלל המאמץ הגדול להחזיק יחד, לפחות בתוך השירים אבל אולי גם במה שמסתתר מעבר להם, את מה
מספר לספר שירתה של טל ניצן (הידועה גם כמתרגמת ועורכת, ולאחרונה מפרסמת גם פרוזה) הולכת ומצטללת, הולכת ומעמיקה. כעת ראה אור ספר שיריה השביעי, "אטלנטיס", והוא מעניק הזדמנות מצויינת לנסות
"הזכות לשלמות הגוף", ספרה השני של המשוררת וחוקרת הספרות טלי לטוביצקי, ראה אור כחודשיים אחרי מותה בטרם עת. לטוביצקי, שהתמודדה במשך שנים עם מחלת הסרטן, היתה בת ארבעים ושתיים במותה,
בספרו החדש, הרביעי, שחר-מריו מרדכי נולד מחדש כמשורר מדוייק וחכם, נאמן לעצמו עד כאב, כזה שיונק את כוחו מאהבתו הגדולה לשפתו העתיקה, העברית, ועם זאת מצליח להעניק לה צליל חדש
אחרי שני ספרים – "הבוהמה הביתית" ו"Thinkerbell" – שבהם אפרת מישורי זיקקה את שירתה למשקע הכי מצומצם ודחוס שלה, ליטשה אותה לראי כדי שתשקף את כאבי הפנטום הכי אכזריים שלה,
יש משהו בשיריה של יעל גלוברמן, הידועה גם כמתרגמת שירה מחוננת, שמבדיל אותם מהמון השירים הבינוניים, הגולמיים, החוזרים על עצמם לעייפה, שמציפים את השירה הישראלית לאחרונה ולא רק לאחרונה; משהו
רוב השירים ב"שום שפה", ספרו השלישי של זוהר איתן, הם שירים בפרוזה שיש בהם משהו חלומי, סוריאליסטי, כמעט אבסורדי, ולעיתים קרובות גם משהו מחריד, כזה שמזכיר חלום ביעותים. איתן הוא
במוסד ביאליק מתמחים בפרסום מבחרי שירים של משוררים ותיקים יחסית, בדרך כלל בעריכת דן מירון, והפעם המשוררת היא לאה איילון, שהתחילה לפרסם בראשית שנות השמונים. הבחירה באיילון מצויינת. מדובר במשוררת
הקריאה ב"הבהוב ההווה"‚ ספר השירים השלישי של אורית מיטל, דומה לנסיעה ברכבת הרים, אבל לא כזאת של לונה פארק, אלא של החיים האמיתיים – היא תזזיתית, מטלטלת, לפעמים אפילו מבהילה
יעקב רז הוא יפנולוג ומורה לזן-בודהיזם, שמילא ועדיין ממלא תפקיד מרכזי בהתהוותה של קהילת אוהבי ההייקו העברי. לתרגומיו מיפנית, כתביו על זן-בודהיזם ושיעוריו באקדמיה ומחוצה לה היתה השפעה ניכרת על
המשורר הוותיק אילן שיינפלד מפרסם שלושה ספרי שירה בבת אחת, ולא מדובר בספרים דקים: יש בהם יחד קרוב לשבע מאות עמודים. ריבוי השירים הוא העובדה הראשונה שנתקלים בה כשמתחילים לקרוא
על המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו, שספר שיריו השישי, "בשירותי הספריה באלכסדנדריה", ראה כעת אור, אפשר לומר שהוא הולך ומשביח עם השנים. בעוד שיריו ותרגומיו המוקדמים היו בוסריים למדי, והיה בהם
ליאור שטרנברג הוא אחד המשוררים המרתקים והמשוכללים ביותר שכותבים היום בעברית, ויש מין מתח, כמעט סתירה, בין יופיה של שירתו לבין משהו צנוע ומופנם במודגש באישיותו ובפואטיקה שלו, שכמו מסתיר
אילן ברקוביץ' הוא משורר מהזן הקשוב, הלומד, המשתנה, ויתכן שנטייתו להשתנות קשורה לכך שלצד כתיבת שירה הוא עוסק לא מעט גם בביקורת שירה. אפשר לשער שהחשיפה המוגברת שלו לשירתם של
'גולדה אמרה לא', ספרו החדש של המשורר וחוקר הספרות יוחאי אופנהיימר, שפירסם לאחרונה גם רומן ראשון, מוקדש למלחמת יום כיפור. במונחי ההווה הישראלי מדובר במלחמה עתיקה, כמעט פרה־היסטורית: מלחמה שהתנהלה
"אלה כרגע חיי", ספר שיריו השני של דרור בורשטיין, רואה אור שבע-עשרה שנים אחרי פרסום ספר שיריו הראשון, "פירות | גט", שבע-עשרה שנים שבהן בורשטיין מיעט לפרסם שירה אך הפך
מה שמעניין בספר השירים השלישי של דיתי רונן – חוקרת תיאטרון שמילאה בעשור הקודם שורה של תפקידים בכירים במשרד התרבות – הוא תשוקתה הגדולה לעשות סדר: בביתה, בשירתה, בחייה. כך
"אושר ושמחה" הוא אחד הספרים החידתיים והזוהרים ביותר של המשוררת לאה איילון, שהתחילה לפרסם בראשית שנות ה80, בלטה מאוד בשיריה האנרגטיים, הפופיים, רוויי התשוקה, אבל הלכה ונדחקה לשולי תשומת הלב