אלכס בן-ארי העניק לספרו השישי את השם "צי", שם קשה, דחוס ופתוח גם יחד, שתי אותיות שנעלמות לתוך הברה אחת שאמורה להכיל את המרובה. שורת השיר שממנה לקוח השם מתייחסת
ספרה החדש של אפרת מישורי הוא לא ספר רע. להפך, מכל הבחינות הקובעות הוא ספר טוב: יש בו שירים מצויינים, פרועים ומלוטשים גם יחד, שכל המילים יושבות בהם במקום הנכון
עשרים וארבע שנים חלפו מאז שהמשוררת, המחזאית והסופרת שז פרסמה את ספר השירים הראשון שלה, "ריקוד המשוגעת", ורק עכשיו רואה אור ספר שיריה השני, "לצאת ממצרים. ולחזור." ההמתנה הארוכה מעלה
ספרה החדש של אורית מיטל מלהיב משתי סיבות: משום שיש בו המון שירים נפלאים ממש, ולפעמים גם שמחים ומשמחים – לא קל לכתוב שירה משמחת – ומשום שהוא נכתב בעקבות
צילה זן-בר צור היא משוררת וחוקרת תרבויות מרכז אסיה, שעוסקת בחקר התרבות הנשית באפגניסטן, בעיקר כפי שהיא משתקפת אצל יוצאות אפגניסטן בישראל. היא עצמה בת ליוצאי אפגניסטן, ושיריה מושפעים מאוד
פעם, לפני עשור בערך, השתעשע המשורר והמבקר אילן ברקוביץ' באידיאת "השירה הטוטאלית", ואפילו הוציא לאור כתב עת ספרותי שכונה "שלם – עיתון לשירה טוטאלית בעברית". כשנשאל מהי שירה טוטאלית ענה:
"אפשרויות נוספות", ספר השירים השלישי של לאה פילובסקי, הוא ספרה הטוב ביותר – דווקא משום שהוא עצוב וחשוף יותר מקודמיו, אבל גם פרוע יותר, וחשוב להוסיף: הכי חד וחכם. ובדיוק
כמעט כולנו אוהבים לנסוע, לטייל, לתור את העולם, אבל יש אנשים שהתשוקה הזאת מובילה אותם רחוק יותר והם הופכים לנוסעים מתמידים. אצל חלק מהם הנסיעה היא מקצוע – פעם זה
המילה הרלבנטית לתיאור שירי "התאומים", ספרה החדש של אורית גידלי, היא מילה קשה, "בגידה", במשמעותה הסבוכה ביותר – בגידה בבן זוג. רומן מחוץ לזוגיות. פריצתה של הבטחת הנאמנות הכרוכה בברית
באחד השירים הפחות טובים בספרו החדש, שיר שעשוי במתכונת של ריאיון עצמי, אלמוג בהר שואל את עצמו: "אתה מאמין?" ועונה: "עדיין לא". שואל "אתה חילוני?" ועונה: "אף פעם לא הייתי.
בספר הביכורים שלה, "אנה מסתובבת לאט", ענת לוין כתבה: "השיר הוא קיר/ מילה היא מסמר/ הנפש פטיש". כל כך אהבתי את המילים האלה, שמתארות את נקודת המבט של המשוררת כשהשיר
"אשליה קדושה", ספר השירים השלישי של יודית שחר, הוא הטוב בספריה עד כה. משהו ביצירתה הצטלל, נפל למקום, נעשה קרוב לעצמו, ברור ומדוייק, עירום אפילו, נטול קישוטים מיותרים או הכחשות
בשקט בשקט, כמעט מתחת לרדאר, ראה אור אחד מספרי השירה החזקים והכואבים ביותר שקראתי מעודי – "עד עצם היום", ספרה הרביעי של המשוררת ענת זכריה. הוא שייך למסורת ספרי הקינה
הופעתו של מבחר מקיף משירתה של משוררת משמעותית כאפרת מישורי היא הזדמנות מצויינת לעשות שני דברים: לנסות לאפיין את שירת מישורי בכללה, על הדקדוק הפנימי שמייחד אותה, ולבדוק אם המבחר
לספרה השני של שלומית נעים נאור יש שם נהדר: "דברים שאנחנו לא מדברות עליהם". זה גם שמו של השיר שחותם את הספר ומונה כמה מהדברים האלה: "בגידת הגוף/ העובר ושב/
בבסיס "שאישה אינה אלוהים", ספר שיריה החדש של רוחמה וייס, עומד גילוי נורא, גילויו של גילוי העריות שהמשוררת נפלה לו קורבן בילדותה. המתעלל היה אביה. הכפילות הזאת – "גילוי של
סוף-סוף, בספרו החמישי, "נפש אחת אחריך", מצליח דורי מנור לגשר על הפער בין כשרונו הגדול, הבלתי מוטל בספק, להשגיו הממשיים כמשורר, והתוצאה היא ספר מרתק ומגוון, מלא יופי וחיים. ההרגשה
השירים של אלחנן ניר עסקו מאז ומתמיד במתח בין שני קטבים שלאחד מהם קל לתת שם, אפשר לקרוא לו "אלוהים", "קדושה" או "תורה", אבל איך נקרא לקוטב האחר, שאינו ניצב